היום אני רוצה לשתף אתכם במשהו מרתק שקרה השבוע בין שני חברים בתוך התהליך הקבוצתי, (כמובן שאני עושה שינויים שלא נזהה במי מדובר),
הסברתי לתלמידים על המושג שנקרא 'קונפליקטים'.
מה קורה בין בני זוג כשכל אחד מהצדדים חושב אחרת, מרגיש אחרת ורוצה אחרת.
למעשה- קונפליקטים הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו, ובטח ובטח בתוך הנישואין. הייתי אפילו אומר שכאשר בני זוג מספרים שאין ביניהם קונפליקטים זה מעלה סימן שאלה. איך ייתכן ששני בני אדם שלכל אחד מהם יש את הצרכים הפיזיים והרגשיים שלו- יוכלו לחיות יחד ללא חילוקי דעות? קונפליקטים זה בעצם סימן לכך שיש כאן שני בני אדם שאף אחד מהם לא מוחק את דעתו מפני השני וגם לא כופה את דעתו על השני.
הוספתי שכדי לחדד את העניין ננסה לחזור לשנות הילדות שלנו- לקשר שלנו עם אבא ואמא. האם יש מישהו מאתנו שבמהלך שנות הילדות שלו היו לו מדי פעם קונפליקטים מול אבא ואמא, האם יש כאן מישהו שמצא את עצמו לעיתים מתוסכל מכך שהוא רוצה לעשות דברים מסוימים ואבא ואמא לא מרשים לו. כנראה שכן, אולי אפילו בטוח שכן.
ואז פתח אחד החברים, נקרא לו נחום, ואמר בתקיפות שהוא אינו מסכים עם הדברים:
"עשרים שנה גדלתי בבית של אבא ואמא והכל היה חלק. היו לי הורים זהב, כל מה שהם אמרו לי לעשות עשיתי, אף פעם לא היו לי התנגדויות.
האמת ראיתי את ילדי השכנים מתווכחים עם ההורים שלהם וממש לא הבנתי את ההתנהגות הזו. מה שההורים חושבים ואומרים זה מה שצריך לעשות. נקודה.
גם היום, אני כבר בן שלושים ותשע, אוטוטו חוגג את שנת השבע עשרה של הנישואין ויש לי חיים דבש. אני מקיים את הנאמר "מכבדה יותר מגופו", מה שאשתי רוצה אני מיד עושה. אני חושב שהיא חכמה, ושהיא יודעת את אשר לפניה. בעיני יש לה ממש בינה יתרה ואני סומך עליה לגמרי. אתה מדבר על קונפליקטים וחילוקי דעות, אני לא מבין למה צריך להגיע למצבים הללו- התורה ציוותה על הגבר לכבד את אשתו ולייקר אותה- אז איפה יש מקום לשתי דעות??
בשלב הזה, נריה, אחד החברים בכיתה, זרק תגובה ושאלה לעבר נחום: "אני לא מבין בשביל מה באת ללמוד יעוץ זוגי. לכל זוג שיבואו להיועץ בך פשוט תגיד להם לכבד את האישה שלהם והכל יסתדר!"
אני שתקתי, נתתי לדברים להתגלגל.

האזינו

"נכון. אמר נחום. אני ממש חושב כך, למה לסבך את החיים",
"אז מה אתה עושה פה?" המשיך נריה להקשות,
"האמת. השיב נחום, פשוט אשתי המליצה לי ללכת. היא חשבה שהלימודים פה יכולים להעשיר אותי."
"למה, נריה לא ויתר, מה חסר לה? הרי הגבר שומע בקול האישה והכל דבש כמו שסיפרת.."
"לא יודע" הודה נחום. "לא כל כך טוב לה. היא אישה טובה, אבל כל הזמן היא אומרת שחסר לה משהו"
חברים יקרים. מן הסתם זה נראה שהשיח שהתגלגל בין נריה לנחום – כביכול עוסק רק בנחום באשתו ובזוגיות שלהם, אבל האמת היא שיש כאן לא פחות מנחום את העולם הרגשי של נריה, הדברים שנחום אמר עוררו רגשות חזקים אצל נריה ובמקום שנריה ידבר על עולם הרגשות שלו הוא העדיף לעשות זאת ע"י התערבות בעולמו של נחום.
ואכן- בשלב הזה עצרתי ושאלתי האם כל אחד מסוגל להתבונן ולהבין היכן זה פוגש אותו בעולמו הפנימי,
לאחר שנתנו את הסכמתם התחלנו בתהליך עומק והגענו להבנה שהנושא של קונפליקטים פוגש את נריה במקום של חוסר אונים לא פשוט. בעבר, נריה היה טיפוס מאד מרצה, הוא לא יכל לשאת חילוקי דעות, הוא פחד מכך שאשתו תכפה את דעתה עליו והוא ירגיש נשלט ומושפל ולכן בכל פעם שזיהה שיש איזה שהוא נושא שעלול לעורר קונפליקט ישר היה בורח לנושא אחר. כאילו הוא מניח על עצמו מסכה של אטימות. הוא לא מרגיש, לא מבין, לא יודע.
מה שהאישה אומרת זה קודש קודשים, העיקר לא להתווכח ולא להגיע למצב שהיא כופה עליו לחשוב כמוה.
אבל, נריה עבר תהליכים ולאט לאט הוא התחיל לקבל את עצמו. הוא יותר ויותר התחבר ל'אני' שלו, ויותר ויותר חשוב לו להגשים את השאיפות שלו. וממילא – הוא כבר לא מוותר, ואז כעת יש בבית שתי דעות ומתעוררים קונפליקטים. ואז מה עושים??
כאן נריה מסתובב עם הדילמה הזו ושואל את עצמו לאן מתקדמים מכאן.
בשלב הזה עברתי לנחום וממנו שמעתי תיאור דומה אבל שונה- כמו שנחום סיפר, הוא כל כך לא רואה מקום ל'אני' שלו, עד כדי כך שאפילו לתוכנית ההכשרה הוא נרשם בגלל שזה הרצון של אשתו.
וכשצללתי עם נחום לילדות שלו שמעתי דברים שלגמרי הסבירו את מנגנון ההגנה שנחום שם לעצמו.
מתברר שבילדותו של נחום הוריו עברו תהליך גירושין לא פשוט. היו בבית המון כעסים בין אבא ואמא, ואחרי שהם נפרדו היה שקט של דריכות ומתח, נחום ידע והבין שאם אבא יעז להגיד מילה בגנותה של אמא, או להיפך אז ישר זה יתגלגל לבית הדין, ולכן הוא ראה את הכעס על הפנים שלהם, אבל לכעס לא היו מילים, ומבחינתו היו אלה שנים קשות הרבה יותר. לא פלא שנחום אימץ לעצמו מנגנון הגנה של ריצוי טוטאלי. הוא פשוט לא קיים. הרצון שלו לשמור על שקט ושלווה הרבה יותר עוצמתי וקיומי מכל רצון אחר. הרבה יותר שווה שאמא תהיה רגועה מאשר שאני- נחום, יהנה מבילוי עם חבר שעלול להרגיז את אמא. הרבה יותר שווה שאבא יהיה שמח מאשר שאני, נחום, ירגיז אותו בבקשה של חמישים שקלים כדי לקנות שעון חדש במקום זה שנשבר.
כך נחום גדל עם צרכים מינימליים, הוא לא תופס מקום ונפח, ובבית כזה מורכב- ילד בלי צרכים זה ילד פשוט נפלא. יש לאבא ואמא מספיק טרדות אז השקט המבורך שנחום מביא איתו זה דבר הכי טוב שיש.
וכך נחום מתחתן ומשכפל את אותו דפוס. הוא עסוק בלהתאים את עצמו לצרכים של אשתו. אבל, כשאשתו מתארת שלא טוב לה, שמשהו חסר לה, ושהיא רוצה לראות בעל חזק ולא בעל שכל היום מרצה ומרגיע. אז נחום נכנס למצוקה. הוא לא מבין מה חסר. הוא כל כך משתדל להיות קשוב, לשמח, לעזור, לפרנס, לקנות מה שצריך, אפילו לפנק מדי פעם אז מה חסר???
מאזינים יקרים. כמו שאמרתי לכם- אני לא מחלק תשובות. אני חושב שהאדם היחיד שיכול לתת לנחום ולנריה תשובה – זה הם בעצמם כמו שכתוב 'עצה בלב איש'. אז גם במקרה הזה- לא עניתי. רק פניתי אליהם ושיקפתי: בעצם אתם מדברים על אותה בעיה. אתה נריה מספר שהתחלת יותר לקבל את עצמך וממילא יש לך יותר צרכים ורצונות שקשה לך לוותר עליהם, ואז יש קונפליקט, אז מה עושים?? ואתה נחום מספר שיש לך פחד גדול שמניע אותך לרצות ולשמח את אשתך, אבל ההגנה הזו לא עובדת- עדיין לא טוב לה. ושוב אתה מוצא את עצמך חסר אונים.
נריה מול הצורך לעמוד על שלו, ונחום מול הצורך לשמח את אשתו, כל אחד לא יודע מה לעשות וכאן בקבוצה נפגשו ביניכם הגנות מתנגשות, כל אחד בהתאם לפחדים שלו, והמפגש הזה מאפשר לנו לעשות תהליך של התבוננות עומק בעולמו הפנימי של כל אחד מכם.